רשומות

מוזיקה של אור ומוזיקה של חושך

תמונה
ב"ה או: 'ראשונים' ו'אחרונים' במוזיקה

בין ראשונים לאחרונים בשאלות הלכתיות בשיחת פורים תשי"ט (ובקיצור - באגרות קודש כרך כ' אגרת ז'תשנה), הרבי סיפר בשם הרבי הקודם אודות החילוק בין תשובות של ה"ראשונים" לבין תשובות של ה"אחרונים", "שדברי הראשונים הם בשורות ספורות, ומיד לאחרי השאלה באה התשובה שהפסק דין הוא כך וכך, וחותם שמו: "אני משה", וכיו"ב; ואילו דברי האחרונים הם באריכות גדולה ביותר בסברות לכאן ולכאן, עד שבאים לבירור הפסק דין: משל למה הדבר דומה – לאדם שנמצא בחדר מואר ועיניו פקוחות, שכאשר רוצה לצאת מהחדר, נגש מיד אל הדלת ופותחה ויוצא. אבל כאשר החדר חשוך, ועיניו סגורות – אזי מתחיל למשש את הקיר, וכאשר מוצא חור, אזי מתחיל לחקור את משמעות הדבר: אם יש כאן דלת – חייבת להיות גם ידית, ואם אין ידית, הרי זה סימן שזהו חלון ולא דלת. וכיון שמלבד חוש המישוש אין לו אפשרות אחרת לברר את הדבר, הנה לאחרי שמתייגע במשך זמן למשש את כל הצדדים, למעלה או למטה, מדרום או מצפון כו', ואינו מוצא ידית – אזי מגיע למסקנה שאין זו דלת, היינו, שאין זה …

ניגון ההשתטחות לאדמו"ר הצמח צדק

תמונה
ניגון של געגועים לאמא לכולם מוכר "ניגון ההשתטחות" של אדמו"ר הצמח צדק, ניגון המשתייך לניגונים המכוונים, שנתחברו על ידי רבי. כותרת הניגון בספר הניגונים היא "ניגון דבקות", ובתת כותרת: "מיוחס לכ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע בעת השתטחות על קבר אמו, הרבנית דבורה לאה נ"ע"[1]. בתיאור הניגון במפתח ניגונים שם נאמר: "ניגון זה הוא 'תנועה' קצרה שכולה דבקות, געגועים נפשיים ורטט חרישי מתעלומות נקודת הלב". סיפורו של הניגון מחזיר אותנו עוד אל תקופת נשיאותו של אדמו"ר הזקן, כאשר אדמו"ר הצמח צדק בתור ילד בן 3, לפני יותר מ-220 שנה. ייתכן לומר שזהו הניגון הראשון של אדמו"ר הצמח צדק, בו ביטא את הגעגועים שלו כלפי אמו. בניגון הזה יש משהו מיוחד. ישנה התרגשות מיוחדת כאשר מנגנים את הניגון. וודאי גם עצם הסיפור של הניגון הוא מרגש מאד, יותר מדי מרגש, אבל זו לא טעות, גם הניגון עצמו הוא משהו מיוחד.
ניגון המספר על מסירות נפש ובכן, נוסף על כך שזהו ניגון של אדמו"ר הצמח צדק, ניגון זה קשור גם ברבנית דבורה לאה[2], אם הצמח צדק ובתו של אדמו"ר…

איזה כלי נגינה היה בקודש הקודשים?

תמונה
ניגון כנפי הכרובים
הקדמה: קודש הקודשים, המקום הכי מיוחד בעולם שבו היה גילוי עצמות האין סוף, היה המקום לנס גלוי, יציאה מחוקי הטבע, ממגבלות הזמן והמקום[1]. מכך מובן שגם הכרובים, שהיו חלק מהכפורת של ארון הברית, ועשויים מגוש זהב אחד ("מקשה אחת"), גם בהם – לא תפסו מקום מגבלות החומר הגשמי שאנו מכירים. בגמרא מתואר[2], ש"כרובים בנס היו עומדים", ושהיה שינוי בכיוון פנייתם בין זמן שישראל עושין רצונו של מקום לבין זמן אחר. בזהר הקדוש פרשת אחרי מות (ח"ג סז, א), בתוך תיאור אודות סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, מופיעה קטע שמדבר על כך שכנפי הכרובים היו מפיקים קול ניגון בזמן תנועתם, הנה דבריו בתרגום חפשי: "... עלה למקום שעלה [הכוונה - לקודש הקודשים], שמע את קול כנפי הכרובים מזמרים, ואקישן גדפין פרישאן למעלה, [הכהן] הקטיר קטרת, משתככא קול כנפיהם ובלחישא התדבקו [הכנפיים זה לזה?], . . אחרי שסיים [הכהן הגדול את תפילתו הקצרה בקה"ק] זוקפים הכרובים כבתחילה את כנפיהם ומזמרים, וכך ידע הכהן שלרצון הוא וזמן חדוה לכל, והעם ידע שתפילתו התקבלה ...". במקום אחר בזהר (ח"…

שני ניגונים בלתי נשכחים מבית הרב

תמונה
הבניין שבו התרחש הסיפור הבא:  בית הורי הרבי ובית שלונסקי ביקטרינוסלב

בעיתון מעריב, פורסמה כתבה, "ורדינה שלונסקי: הרבי – זכרונות ילדות". בילדותה המוקדמת, גב' שלונסקי (לימים, לאחר השתלמות במוזיקה בברלין ובצרפת, הפכה לפסנתרנית ומלחינה מפורסמת בארץ ישראל) הייתה שכנה של בית הרבי ביקטרינוסלב, כיום דנייפרופטרובסק, באותה הקומה בבניין. וכה היא מתארת, הדברים מצוטטים לקמן בלשון הכתבה המקורית במעריב, מה שנוגע לענייננו: "[הרבנית] חנה והרב לוי יצחק שניאורסון נחרטו בזכרונה של ורדינה כמלך ומלכה. הם היו כל כך יפים, אסטתטיים, מוסיקליים וטהורים. ממש טהורים. ... ורדינה זוכרת, למשל, חג סוכות בסוכה של משפחת שניאורסון, בה שרו זמירות חסידיות ... אחי הבכור, דב, היה מוסיקלי מאד ושר יפה – גם שירים חסידיים ... הוא היה בקשר הדוק עם בני בית שניאורסון... היא זוכרת את דירתם, את החדר הגדול של הרב שניאורסון, את השולחן הארוך המכוסה לבד ירוק, את הרהיטים החומים והמון ארונות ספרים, עמוסים בספרים מכורכים בעור. ר' לוי'ק היה בשבילי ממש משיח. הערצתי אותו ... אני זוכרת לילה אחד, ואני תינוקת ממש, לפני גן…