ניגון הנרות הללו: ניגון לאור הנרות
ניגון הנרות הללו: נוי מצווה
ניגון "הנרות הללו" הנהוג
בחב"ד, ניגון ארוך ומסולסל, מבליט בתנועותיו את היופי המוזיקלי.
אמרו חז"ל – התנאה לפניו במצוות, עשה
לפניו סוכה יפה, לולב יפה, שופר יפה. נוי המצווה מבטא את ההידור והיוקר בה האדם
מקיים את המצווה. אלא שבליובאוויטש, לא הידרו כל כך בנוי החיצוני של המצווה, כי אם
בנוי והדר הפנימי.
מסתבר כי גם בהדלקת נרות חנוכה יש נוי מצווה.
הנוי מצווה הגשמי הוא לעשות מנורה יפה, חנוכייה יקרה מכסף מעשה ידי אומן. הנוי
הפנימי של הדלקת נרות חנוכה, יכול להתבטא בניגון של הנרות. כן, אדמו"ר
הרש"ב אמר כי "ניגון בכלל הוא ענין של יופי, שמביא לידי התגלות היופי
שבנפש, והסדר שבניגון ענינו – כליל היופי". בפרטיות יותר, בחסידות מבואר
כי כמו שהיופי בציור בא מריבוי צבעים שונים המתכללים יחד, כן גם בניגון – היופי
מגיע מריבוי תנועות שונות והתכללותן בניגון אחד.
ניגון "הנרות הללו", לכאורה אינו
נמנה על "ניגוני עבודה", ניגוני העמקה והתבוננות. אולי הוא לא מתאים
לתפילה ספוגה באהבה ויראה החב"דיים המקוריים. אולם, ניגון הנרות הללו – יש בו
ריבוי תנועות, יש בו הסתלסלות של צלילים בגבהים שונים, היוצרים יופי מיוחד. פשוט
ניגון יפה. לא פעם שומעים יהודים שמתפעלים מ"הנרות הללו" החב"די
בביצוע של אברהם פריד, בתקליט "הופ קוזאק". נוי מצווה למצוות הדלקת נרות
חנוכה, נוי מצווה הראוי לשמו.
ניגון הנרות הללו: להאזין לסיפורם של הנרות
האגדה מספרת, כי את ניגון הנרות הללו חברו
חסידים של אדמו"ר המהר"ש. אדמו"ר המהר"ש, שבשנותיו האחרונות
לא היה בקו הבריאות, היה ממעט לצאת אל הקהל. אחת ההזדמנויות המיוחדות בה החסידים
היו זוכים לחזות את פני הקודש היה בשעת הדלקת נרות חנוכה, בבית המדרש בסיום תפלת
מנחה. בכדי להאריך את הזמן היקר בו ניתן לראות את הרבי, להתעכב ולשהות ברגעים אלו
עוד ועוד, חברו החסידים ניגון ארוך במיוחד, ניגון בעל בבות מרובות, וכך נמשך המחזה
למשך זמן.
לעת עתה לא מצאתי מקור ברור לסיפור זה. אמנם
סיפור זה, בין אם היה ובין אם לאו, נושא בתוכו מסר המתאים למטרתו של הניגון, מסר
שניתן לקחת אותו וליישם אותו גם היום אצלנו.
אדמו"ר המהר"ש (אתו אירע הסיפור לפי
האגדה) אמר בהקשר לנרות חנוכה – שיש להאזין למה שהנרות מספרים. היינו, שיש להתעכב
אצל הנרות ולהתבונן בהם, להיכנס אל תוך סיפורן של הנרות. לא לתת לנרות חנוכה לחלוף
מהר, להדליק וזהו, אלא לשהות באווירה של הנרות.
לכאורה אין בסיס יותר טוב לכך שנכוון את עצמנו
להאזין לנרות חנוכה, מאשר לשהות עם הפנים אל הנרות מתוך ניגון, שכולו אינו אלא
סיפורן של הנרות. הניגון הארוך ומרובה הבבות מסייע לכך, שנרות החנוכה לא יודלקו
מתוך חיפזון ומיד יפנו לעניינים אחרים, כי אם יתעכבו אצל הנרות עוד ועוד. קיימת
תחושה מסוימת, כאילו לא רוצים שהניגון יסתיים, רוצים להמשיך ולשהות עם המבט על
הנרות.
אם לקחת את הסיפור על אדמו"ר המהר"ש
בזווית ראייה החסידית, ניתן לומר, שכאשר החסידים רצו לזכות להביט על הרבי, עוד
ועוד, זה בעצם אותו העניין כמו להביט ולהתבונן בנרות. הנרות מספרים על מסירות נפש,
הנרות מספרים על פך של שמן חתום בחותמו של הכהן הגדול, והנה הכהן הגדול ניצב כאן
בכבודו ובעצמו, הנה היא המסירות נפש, היחידה שבנפש. סיפורן של הנרות הוא במידה
מסוימת, סיפורו של הרבי.
ניגון הנרות הללו אצל הרבי
תווי הניגון הנרות הללו נדפסו בכרך הראשון של
ספר הניגונים (תש"ט), אולם נראה כי בשנים הראשונות לא כל כך ניגנו את הניגון
אצל הרבי. בשנת תשכ"ד יצא הניגון בתקליט ניח"ח מספר 4. ביומנו של המזכיר הרי"ל שי' גרונר מכ"ד שבט תשכ"ג, רושם את
אשר שמע מר' שמואל זלמנוב: "הלילה שמע כ"ק אד"ש תקליט החדש של
ניגוני חב"ד והעיר כמה הערות", ביניהן הערה על ניגון הנרות הללו: "לברר
בדיוק אם ניגנו זה בליובאוויטש". ואמנם בספר הניגונים נאמר בהקדמה לניגון זה: "הניגון
הזה שרו תלמידי ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש במקהלה בימי החנוכה", מכל
מקום ביקש הרבי לברר פרט זה "בדיוק".
אולם בשנים מאוחרות יותר, נכנס הניגון לנוהג
קבוע ב-770 בפני הרבי. וכה מסופר ביומן של הרב צבי הירש רסקין – מימי חנוכה
תש"מ: בערב שבת קודש וישב, יום ראשון דחנוכה כשהרבי שליט"א ירד ונגנו "הנרות
הללו", הרבי שליט"א היה מביט כל הזמן אל הנרות ממש מראה נהדר וכן היה
מנגן עם הציבור ניגון "הנרות הללו" ואח"כ לבסוף עשה עם ראשו וידיו
להגברת השירה וכו'.
עוד באותו יומן: ב"על נסיך ועל נפלאותיך
ועל ישועותיך" הרבי שליט"א מחא כפיים חזק חזק מאוד. באותה שנה התקיימה
ב-770 מסיבת חנוכה לילדים ולילדות הלא-דתיים, וכן לדתיים ולכל האנשים ונשים, ובית
הכנסת למטה (770) היה מלא מפה אל פה, והרבי שליט"א נכנס למנחה בשעה 3:30... ואחר
הדלקת הנר חנוכה בסוף הניגון ד"הנרות הללו" בהמלים "על נסיך ועל
נפלאותיך ועל ישועותיך" מחא הרבי שליט"א כפיו חזק מאוד, כל בית הכנסת
נתהפך וכל זה היה עם תזמורת.
בהתוועדות (במוצ"ש באותה שנה) - כשניגנו
בין השיחות את הניגון "הנרות הללו" הביט כ"ק אד"ש על הנרות
הדולקים.
בימי חנוכה בשעה שהרבי היה יוצא מבית הכנסת
לאחר התפילה, לעיתים היו מלווים הקהל את הרבי בניגון "על ניסיך".
8 פעמים חזרה אצל הרבי
כאמור, הבבא האחרונה של "הנרות
הללו", במילים "על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך" היא בבת השיא
של הניגון, עליה היו חוזרים אצל הרבי הרבה פעמים רצוף. מה שמעניין הוא, שעל פי
המתועד בכמה יומנים – חזרו על הבבא הזו אצל הרבי 8 פעמים במכוון.
לא בשבת
הרבי הורה שלא לנגן "הנרות הללו"
בשבת קודש, היות ומצוות הדלקת נרות חנוכה בפועל לא שייכת לשבת, ממילא הניגון
"איננו מתאים" לשבת. (הוראה דומה של הרבי – שלא לנגן ניגון אבינו מלכינו
בשבת, הואיל ועל פי דין אין אומרים את תפלת אבינו מלכינו בשבת).
אולם את הבבא האחרונה בניגון הנרות הללו, מהמילים
"על ניסיך" – כן מנגנים בשבת קודש, וכפי שהיה אצל הרבי בשבתות חנוכה תנש"א
ותשנ"ב.
קשר מוזיקלי: 'הנרות הללו' ו'פדה בשלום'
שני הניגונים הבאים: "פדה בשלום"
ו"הנרות הללו", מופיעים בספר הניגונים (כרך ראשון) אחד לא רחוק מהשני,
בחטיבת הניגונים הקשורים למועדי השנה. זה לי"ט כסלו וזה לחנוכה. אך נראה כי
לא רק התאריך מקשר ביניהם, ששניהם קשורים לחודש כסלו, אלא יתכן וניתן למצוא ביניהם
קשר פנימי יותר.
שני הניגונים ארוכים מאד (ביחס לניגוני
חב"ד), שני הניגונים מורכבים מריבוי בבות שזורות זו אחר זו על המילים. גם
המשקל והסולם של שני הניגונים זהה (זוהי השוואה כללית מאד), ולשני הניגונים בסופם
יש בבא מהירה, בבא זו היא החותמת של הניגון וחוזרת על עצמה פעמים רבות עד אין קץ.
ה'תנועה' שעל המילים "תורידם לבאר
שחת" בניגון פדה בשלום, מופיעה בדמותה כצלמה בניגון הנרות הללו על המילה
"הנרות" בפעם השלישית.
כמו כן ה'תנועה' המסיימת את ההברה האחרונה של "על
ישועותיך" – היא היא ה'תנועה' המסיימת בניגון פדה בשלום במילים
"עמדי", "אלוקים", "ימיהם", "בך". בתווים
שלפנינו ניתן לראות כי סיום התנועה הינו זהה לשני הניגונים.
אכן, עדיין הבדל מהותי ישנו בין שני הניגונים, באשר
"פדה בשלום" הוא ניגון רציני יותר, ניגון שדורש ותובע בתנועותיו, ואילו
"הנרות הללו" הוא ניגון מסולסל יותר וחזני יותר, עם כל זה – הדמיון
הקיים ביניהם לא מותיר ספק כי גם ניגון הנרות הללו יש לו שורשים בתוצרת
ליובאוויטש.
נושא
השיחות של הצ"צ בערבי הלביבות של חנוכה
רבותינו
נשיאינו – החל מאדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק, היו
עושים "כעין פארבריינגען" עם בני הבית, ונקרא ערב לביבות. בלוח היום יום
(כ"ח כסלו), מצוין כי באותם ערבי לביבות היו מספרים סיפורים, וביניהם סיפורים
שהיו מספרים אותם בחנוכה בכל שנה, אף שדברו אודות זה בשנה שעברה, מעין 'סדר עבודה'.
בשיחה
המקורית של אדמו"ר הריי"צ ממנה לוקח פתגם זה, (בשיחת י"ט כסלו
תרח"ץ), מסופר שבאחד מלילות חנוכה נסוב דבורו של הצמח צדק בעניין טעמי
הנגינות של התורה, וכן על מקהלת אדמו"ר האמצעי. מה נפלא הדבר שאחד מנושאי הדיבור
המרכזיים של רבותינו נשיאינו בערבי חנוכה היה דווקא אודות הנגינה. ניתן אולי ללמוד
מכך שחנוכה ונגינה קשורים זה בזה.
ויהי
רצון שבקרוב ממש נשיר "על ניסיך ועל נפלאותיך" על נפלאות הגאולה האמתית
והשלמה, אמן.
מקורות:
ספר הניגונים, ניגוני חב"ד – ולנר, יומנים מבית חיינו.
תגובה אחת