אני מאמין: ניגון על קידוש השם
סיפורו
של ניגון האמונה
קולו
הערב של ר' עזריאל-דוד פסטג היה שם-דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית-הכנסת שבו
נהגו ר' עריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל
דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול
ומרגש, שסחף את כל שומעיו.
חייו
החומריים היו צנועים למדי. הייתה לו חנות גלנטריה קטנה, וממנה התפרנס בכבוד. את
עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר - מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם
היישר לאוטבוצק, אל בית מדרשו של רבו , רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ, אמן ניגון
בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. החסידים בסביבתו של הרבי כבר ידעו, כי
יום שבו הגיע לחצר ניגון חדש של ר' עזריאל-דוד, הוא יום חג לרבי.
שמי
אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר' עזריאל-דוד פסטג, היה על
הרכבת לטרבלינקה. קולו הערב של ר' עזריאל-דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים
נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל
בימים הנוראים. ר' עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן
בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.
כעת
נדחס ר' עזריאל-דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל
מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף,
ששיוועו למעט אוויר ומים, נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. קודם לכן הופרדו
זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם.
הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני,
עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן ,השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו
דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט. מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות
העיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם
כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן.
דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.
ופתאום
החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט אט חברה אל המילים עד
שהתאחדה עמן. דבקותו של ר' עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו
דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל על. הוא לא חש כלל בשקט
המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים,
שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו,
בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך. הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו
לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים
מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: "אני מאמין
באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה..."
שעה
ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת. לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל-דוד את
עיניו והביט נכחו. עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער
מאוד. "אחים יקרים!", פנה אל הסובבים אותו, "הניגון הזה הוא ניגונה
של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לאיכלו
לה." קולו נחנק לרגע. "רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית:
מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי
האדמו"ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם הבא..."
ר'
עזריאל-דוד התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו שתי
ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. "מקבל עלי", אמר
האחד. "מוכן לעסקה", החרה-החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים
בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו
מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.
כעבור
זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו
התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל
חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל-דוד,
חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.
הרבי
ממודזיץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל-דוד פסטג בכל העולם כולו. "עם
הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים", אמר, "ועם הניגון הזה יצעדו
יהודים לקבל את פני משיח צדקנו".
הפעם
הראשונה אצל הרבי
ביומנו
של ר' יואל שי' כהן, תיאור משבת פ' וירא, כ"ף מרחשוון תשי"ג - הפעם
הראשונה שהרבי ביקש לנגן את הניגון הזה.
היה
זה אחרי המאמר "והוא עומד עליהם", ניגנו ואמרו לחיים, לפתע הרבי שאל,
אולי יש מישהו מהנוכחים כאן שיכול (=שיודע) לשיר "אני מאמין" (הוא
הניגון שנגנו היהודים בגטו). מיד כשהתחילו לנגן, נשתנו פניו הק' ונעשה מאד רציני
(זייער ערנסט), וכעבור כמה דקות רמז בידיו שינגנו את הניגון כראוי, כמו שמנגנים כל
ניגון (כי בתחילה ניגנו אותו בלחישה, כי לא הבינו את פשר הדבר כו', כי הרי אין זה
ניגון חב"ד ולא נגנו אותו מעולם אצל אדמו"ר). אך מיד שרמז בידיו, התחילו
לנגן כראוי, וגם הרבי ניגן אותו עם כל המסובים.
"נתקדש
הניגון": ניגון של מסירות נפש
לאחר
מכן, בשבועות תשי"ג לקראת סיום ההתוועדות, הרבי הסביר את ייחודו של הניגון,
שהיה בו מענה על תמיהת החסידים הנזכרת בדבר הניגון:
"בנוגע
לניגונים – מחבבים את הניגונים של הרביים, דהיינו, ניגונים שהרביים חיברו בעצמם או
שבחרו בהם וחבבום. ואעפ"כ, בודאי יש חביבות
מיוחדת גם לניגון זה ("אני מאמין") – ניגון שניגנו יהודים בשעה שהלכו
למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, שכן, להיותם בני אברהם יצחק ויעקב יש בהם כח
המסירת נפש שמצד נקודת היהדות, ועד כדי כך, שאף שידעו היטב להיכן מוליכים אותם,
הלכו בתוקף ומתוך ניגון!
וכשם שמצינו
שחטה אחת פוטרת את הכרי,
היינו, שהחטה נעשית קודש והיא בבחינת
"שליח ציבור" עבור כל הכרי, כן הוא גם בנדו"ד – שעי"ז שיהודים
הלכו למסור נפשם על קידוש השם עם ניגון זה, נתקדש הניגון, ולא עוד אלא
שעי"ז פעלו שכל אלו שינגנו ניגון זה, יתוסף אצלם כח וחוזק בענין המס"נ,
וע"פ המבואר בתניא ש"קיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין
מסירת נפשו לה' כו'" – הרי ניגון זה נותן כח וחיזוק בקיום התומ"צ".
"באמונה שלימה": שלימות האמונה
בשבת פרשת
עקב תשי"ג, הרבי ציוה לנגן "אני מאמין", ובהמשך לכך אמר:
"בזמן
הגלות בכלל, ובפרט בדורות האחרונים כאשר נתגבר מיצר הגלות ביותר – רוצים כל
בנ"י וממתינים לביאת המשיח, כדי שיצאו מן המיצר אל המרחב. ובפרט אלה שנמצאים
במקום המיצר, בגשמיות או ברוחניות או בשניהם יחד, שנרגש אצלם יותר המיצר הפרטי
ובמילא גם המיצר של כלל ישראל – הרי הם מתאווים עוד יותר לביאת המשיח, כדי לצאת מן
המיצר אל המרחב".
לאחר מכן
הרבי ביאר בהרחבה גדולה בעניין משיח בא בהיסח הדעת, שהוא למעלה מן הדעת, ושצריך
להסיח את הדעת מהמיצר, ובסיום הדברים אמר:
"אני מאמין באמונה שלימה - כי, האמונה פשוטה שבכאו"א מישראל באה
מפשיטות העצמות, ומשום זה הרי היא גם באופן של שלימות (אמונה שלימה). ומצד האמונה
הפשוטה ושלימה שבאה מפשיטות העצמות – ישנו הענין דהיסח הדעת".
וציוה לנגן
שוב את הניגון "אני מאמין".
"אני
מאמין" לכבוד מועדי הגאולה
בשבת
מברכים ניסן תשי"ד הרבי ציוה לנגן "אני מאמין" באמרו, שזהו חודש
הגאולה ועדיין לא נגנו "אני מאמין".
בשבת
מברכים אייר אותה שנה אמר הרבי: מכיוון שהתוועדות זו היא בהמשך ל"סעודת
משיח" דאחרון של פסח, יתחילו בניגון "אני מאמין".
הוראה:
"לנגן ביתר חיות"
בכ"ף
מנחם אב תשט"ו נגנו "אני מאמין", אך כנראה שלא בחיות כל כך. הרבי
הפסיק את הנגינה באמצע ודיבר על כך, שענייני משיח זה לא דבר רחוק, אלא דבר קרוב,
והביא ראייה לכך מנגלה לגבי איסור שתיית יין לכהן בזמן הזה, ולבסוף ציוה לנגן את
הניגון "אני מאמין" שוב ביתר חיות.
שלילת
האפשרות שיתמהמה
בנוסח
המקובל של "אני מאמין", שאמנם מיוסד על י"ג העיקרים של הרמב"ם
אך לא הרמב"ם עצמו חיברו כידוע, מופיע בסיום: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל
זה אחכה לו בכל יום שיבוא". מילים אלו מיוסדות על לשון הפסוק בנביא -
"אם יתמהמה חכה לו". אולם אפשר לשים לב כי בכמה וכמה הקלטות ששומעים את
הרבי מנגן "אני מאמין", בסדרת "ניגוני התוועדויות", הרבי איננו
שר את המילים "ואף על פי שיתמהמה", אלא חוזר על המילים הראשונות של
"בביאת המשיח אני מאמין".
מסתבר,
שעצם הזכרת האפשרות של "יתמהמה", בפרט שאצל צדיק הרי כל מילה משפיעה על
המציאות, איננה ספונה אצל הרבי. לאחר שכבר כלו כל הקיצים, וה"יתמהמה"
התקיים כבר בהידור רב, ממילא ההדגשה כעת איננה על "אני מאמין" למרות
התאחרותו של משיח, כי אם "אני מאמין" שתיכף ומיד אנחנו נכנסים לגאולה
שלימה.
·
בהקלטה
מהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ח בסיומה, שומעים את הרבי ברקע במילים "ואף
על פי", לשמוע!
·
בהתוועדות
פורים תשח"י, הרבי החל: "אני מאמין, אני מאמין, בביאת המשיח" (בלי
"באמונה שלימה").
הצטרף לשיחה