לפרוט על מיתרי הכינור העליון

- אני לדודי ודודי לי: שיעור באקוסטיקה רוחנית -

הרה"ת לב לייבמן
מכון נגינה לאור החסידות


הכינור התחתון והכינור העליון
ידועה תורת הרב המגיד ממעזריטש על הפסוק "ה' צלך"[1], שהקב"ה הוא כביכול כמו ה"צל" של האדם[2]: הנהגת האדם למטה היא הגורמת לאופן הנהגת השכינה מלמעלה, וכפי הכלל – אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא[3]. וכן ע"י שהאדם מקיים מצווה, גורם שהקב"ה יקיים מצווה זו[4].
באחת התורות מביא המגיד משל לעניין זה משני כנורות מכוונים זה נגד זה – כאשר בנמשל, האדם הוא הכינור הקטן ואילו השכינה היא הכינור הגדול. וזה לשונו:
"וזהו 'אפתח בכינור חידתי'[5] . . ואמרו חכמי המחקר שכשעושים כינור קטן במשקל שוה עם הגדול, כשמנגנים בקטן נשמע (קולו בגדול) [קול הגדול]. והשם יתברך ברא את האדם בצלמו, והוי ככנור קטן, ומעורר בכל מעשיו את השכינה. ולפיכך צריך שיעשה הכל לשם שמים כדי שלא לעורר אותה לבטלה ח"ו"[6].
במשל זה משני כינורות מדובר על תופעת-טבע המוכרת כיום במדע בשם 'רזוננס' (תהודה)[7]. חוק אקוסטי זה משמש גם כעזר לכיוון מיתריהם של כלי נגינה שונים, כאשר מכוונים כל מיתר לפי התהודה שהוא יוצר במיתר אחר.
לפי כללי הרזוננס, על מנת שמיתר של כינור אחד יעורר תהודה במיתר של כינור אחר, צריכה להיות התאמה בין מאפייני המיתרים: אורך המיתר, משקלו (התלוי בעובי המיתר), ומדת מתיחותו.
אולם קיים רזוננס גם על תדרים הרמוניים עליונים ('אוברטונים'), ולפי זה יכול מיתר אחד לעורר תהודה במיתר שמכוון בדיוק באוקטבה גבוהה יותר, או בצלילים עיליים (אוברטונים) אחרים. יתכן וגם פרט זה נמצא בדברי הרב המגיד, שמדבר על כינור קטן מול כינור גדול – שמיתריהם אינם שווים באורכם, אך יכול להיות יחס שווה ביניהם, ומיתר קצר יעורר מיתר הארוך ממנו בדיוק פי שניים, וכדומה.

תהודת העולם ע"י תהודת האדם
משל זה מופיע כבר בספרי קדמונים. ר' יצחק עראמה בעל העקידה (ספרד, ה'ק"פ – ה'רנ"ד) בספרו 'עקידת יצחק' לפרשת נח מקדיש פרק שלם לבאר את עיקרון השכר והעונש של האדם, שפעולת הטוב של האדם גורמת באופן טבעי את הטוב בעולם, וכן פעולת הרע גורמת לקלקול בעולם (ובכך מבאר את פרשת המבול). בעל העקידה קרא לפרק זה בשם 'ניגון עולם', "יבאר בו שהעולם הגדול והקטן הם כשני כלי נגון הנערכים על יחס אחד"[8]:
"... יחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם.
ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן האליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו, כמו שדרשו חכמינו ז"ל על אומרו 'עורה כבודי', כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוזיק"א זה השיעור.
... בהיטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול ומיתריהם ...".
וממשיך על יסוד זה לבאר את מערכת הבריאה כולה, כמרומז בפסוק "אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש גו'" – שהקב"ה הוא הראשון שעונה "לקול שירי הכלי הקטון (האדם) וטוב ניגונו", על דרך שנאמר "והיה טרם יקראו ואני אענה", והקב"ה יענה את השמים שהם "הטור (המיתר) הראשון", והם יענו את הארץ שהיא "הטור השני", וכן הלאה.
"ולזה, כאשר האיש השלם איש חיל ויודע נגן יקרא צדיק יסוד עולם, להיותו שומר סדר וחק כל הענינים האלה על מתכונתם. וכן הבלתי סדר הנמצא ברשעים – יקלקל סדר זה המציאות ויפסידהו", וממשיך לבאר את אופני העונשים הבאים כפי פעולת האדם. וכן בסיכום הדברים: "כי בהשחית כלל מעשיהם (בדור המבול) ובקלקל כל טורי הכלי אשר בידם לנגן, יתבלבלו ג"כ טורי הכלי הגדול הנערך לנגדו ויפסד נעימותו ויהפך עליהם שירו לבלע ולהשחית ... אמנם אתה (נח) ששמרת יחס הנגון להיותך צדיק תמים, ראוי שישמרו לך סדרי העולם כולו עם נגונו ורני פלט יסובבוך סלה".

תהודת העולם הרוחני ע"י תהודת העולם הגשמי
בספר נפוצות יהודה בדרוש 'הגיון בכנור' מבאר באריכות רבה, כי כל מערכת הבריאה מושתת על הניגון, והקב"ה הוא "בעל הניגון". מביא את דברי בעל העקידה הנ"ל, אך לעומת בעל העקידה שמדבר רק על שכר ועונש בעולם הזה, הנפוצות יהודה מרחיב את האופק של הנמשל: פעולת האדם גורמת תהודה לא רק בעולם הזה אלא גם בעולמות העליונים הרוחניים, אצל המלאכים[9]:
... עולם קטן יעורר המוסיק"ה העליונה השמימיית מלאכיית ואלקית וקול ה' בכח קול ה' בהדר[10] יענה את השמים והם יענו את הארץ[11] ...".
ומביא על כך את מאמר חז"ל כי אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה[12], הרי המלאכי עליון עומדים ותלויים בהנהגה של האדם התחתון.
הרה"צ ר' יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעל שם טוב, מביא גם הוא בשם בעל עקידה את המשל הנ"ל מכלי נגינה, ומוסיף בזה ביאור על דרך הפנימיות והסוד[13]:
"כי העולם הגדול הוא עולם העליון והעולם הקטן שהוא עוה״ז הם כשני כלי ניגון הנערכין על יחוס אחד, שאמרו חכמי הניגון כי בהגיע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור דשכנגדו בכלי השני מפני יחוס השוה שביניהן, וז״ש שכנור דוד היה מנגן מאליו וכו׳[14] יעו״ש.
ונ״ל זהו שאמר הכתוב 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳'[15], כי היו יודעים כוחות העליונים לעוררם ע״י נגוני שירי עולם התחתון כמו כנור דוד הנ״ל ממש והבן. וזהו 'אשר עשה . . את האדם ישר'[16] וכו׳, וזהו מעשה המשכן שתהיה 'היריעות . . חוברות אשה אל אחותה . . והיה המשכן אחד'[17] לקשר ולייחד עולם בעולם שיהיה אחד והבן. אם כן הרשעים המקלקלים טורי המיתרים אשר בכלי הקטן, מגיע קלקול והפסד בכל פנות הבנין, כמו שהאריך בעקידה ענין עונש דור המבול יעו״ש".

חידוש החסידות: האדם פועל תהודה בשכינה
ויש לומר, כי בניסוחו המתומצת של הרב המגיד ובפרטים בהם משנה מן האופן בו מובאים הדברים במקורות הקדומים, מתבטא חידושה של תורת החסידות:
א.    בנוגע ל"כינור הקטן": בספרים הקדומים מדובר על העולם הזה שהוא העולם התחתון. ואם כי משתמשים בביטוי "עולם קטן" שזה רומז על האדם[18], מכל מקום מדובר כאן על האדם בתור "עולם". ואילו בתורת הרב המגיד, הכינור הוא דווקא האדם, שנברא בצלם העליון.
ב.      בנוגע ל"כינור הגדול": בספרים הקדמונית מדובר (בעיקר) על "העולם העליון", על השמים ועל המלאכים. ואילו בתורת הרב המגיד מדובר על השכינה.
ויש לומר כי שני ההבדלים תלויים זה בזה: העולם התחתון הוא השתקפות העולם העליון, ולכן יש ביניהם ערך ויחס וזה מעורר את זה (ולכן קרא בעל העקידה לפרק זה בשם 'ניגון העולם'). אולם, העולם התחתון וכללות כל העולמות אינם בערך כלל לשכינה. ודווקא האדם, שנברא בצלם אלקים, ולו ניתנו המצוות, יכול לעורר את השכינה, מה שלא יכול לעורר שום נברא אחר מלבדו.
ג.       בנוגע לאופן הכיוון בנמשל: בספרים הקדומים מדובר בעיקר על מעשיהם של בני האדם. ואילו בדברי המגיד מדבר על כך שצריך האדם "שיעשה הכל לשם שמים", היינו שמדבר על כוונת האדם במעשיו.
ד.      יש לציין כי בעל העקידה איננו מזכיר שם של כלי נגינה (כינור), כי אם רק "טורים" – שהכוונה בפשטות היא למיתרים. היינו, שמתייחס לטורים (מיתרים) פרטיים, שכל מעשה (מיתר) למטה מעורר מיתר מסוים למעלה. ואילו המגיד איננו מדבר על מיתרים פרטיים כי אם על כללות הכינור, היינו כללות האדם למטה וכללות השכינה למעלה.

נ.ב. מי הם אותם "חכמי המחקר" אליהם התכוון הרב המגיד? – תופעת הרזוננס וחוקיותה בנוגע למיתרים של כלי נגינה מתוארת לראשונה במדע ע"י גלילאו גלילי בשנת ה'שס"ב. מדען זה לא הצטיין כל כך בנקודת האמונה, שהיא יסוד היסודות ועמוד החכמות. ייתכן והרב המגיד "העלה" את הניצוץ החבוי בו לקדושה ע"י השימוש בתגלית המדעית שלו בתור משל בחסידות. אולם, בעל העקידה שדיבר על תופעה זו בשם "חכמי הניגון" (כפי שיובא להלן), חי יותר מ-100 שנה לפני גלילאו. ומסתבר כי עצם התופעה הייתה ידועה במדע כבר מקודם, ואולי אף בחכמת יוון.



[1]  תהלים קכא, ה.
[2]  אור תורה להה"מ סימן רסד ובכמה מקומות. תורה זו מובאת גם בשם הבעל שם טוב: כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סי' עח. ספר המאמרים תרכ"ז ע' שב (ובהוצאה חדשה – ע' שכו). ושם "ונמצא פי' זה במדרש שמואל ג"כ" – מדרש שמואל לאבות פ"ג מי"ז.
[3]  כן מבואר בתורה אור מקץ לו, ג. אור התורה לתהלים (יהל אור) ע' שנט.
[4]  בד"ה את הוי' האמרת תש"ל ס"ו מקשר עניין זה ל"הוי' צלך". וראה ד"ה באתי לגני תשל"א סעיף י'.
[5]  תהלים מט, ה.
[6]  אור תורה אות ש'.
[7]  ראה נגינה לאור החסידות ע' 80-81 ובהערה 31.
[8]  עקידת יצחק על התורה פ' נח שער י"ב. בשל"ה בתחילתו (בית נאמן ד"ה וא"כ) בשם ערוגת הבשם (לר' שמואל ארקוואלטי) פרק י"ב נמצא: "מדרגות פמליא של מעלה שהן ככלי ניגון נערך בשלם".
[9]  נפוצות יהודה (לר"י מוסקאטו) דרוש א' ד, א.
[10]  לשון הפסוק תהלים כט, ד.
[11]  לשון הפסוק הושע ב, כג.
[12]  חולין צא, סע"ב.
[13]  תולדות יעקב יוסף פ' צו ס"ג. ולהעיר כי ר' יעקב יוסף מפולנה (מחבר הספר הנ"ל) שהיה מתלמידי הבעל שם טוב, מזכיר בספרו ביאורים ששמע מהמגיד ממעזריטש.
[14]  ברכות ג, ב.
[15]  מלכים ב' ג, טו.
[16]  קהלת ז, כה. כנראה כוונתו לפרש "ישר" במובן של מכוון.
[17]  שמות כ, ו.
[18]  תנחומא פקודי ג'. ובכמה מקומות.