ניגון של 'אחד': תנועה להשתאבות באלקות
כנודע, התפילה היא "סולם מוצב ארצה
וראשו מגיע השמימה", ומשלב לשלב בשלבי התפילה יש התרוממות רוחנית לדרגה גבוהה
יותר. התרוממות זו מלווה במקביל עם התרוממות בניגון ונעימת התפילה, כמבואר במקצת
בקונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, וע"ד הידוע שניגון ארבע בבות מכוון כנגד
ארבע שליבות התפילה.
רגע השיא בהתרוממות התפילה היא קריאת
שמע, שלאחד הביאורים - היא עיקר התפילה וכל הפסוקי דזמרה וברכות ק"ש הם הכנה
אליה. בקריאת שמע עצמה, עיקרה היא פסוק ראשון של 'שמע', ועיקרו של פסוק זה הוא
בתיבת 'אחד', שעבודת האדם במילה זו היא "למסור נפשו באחד", הכוונה
למסירות נפש ברוחניות, מסירת הרצון. בחסידות מבואר על פי כתבי האריז"ל, שבזכות
המסירות נפש זו שבקריאת שמע נפעל ייחוד עליון נעלה יותר אפילו מאשר בתפילת שמונה
עשרה.
לכאורה, אחרי שכל מהלך התפילה לווה
בנעימה, בניגון עולה ויורד בתנועות של רצוא בסדר עליית התפילה מדרגה לדרגה, אמנם
בהגיע לרגע השיא, לפסגת התפילה, שהיא מסירות נפש, יציאת הנפש והתנתקותה המוחלט
מענייני העולם הזה, לכאורה - צעד זה של התפילה בלתי ניתן לביטוי בתנועה של ניגון.
אמנם נאמר בחסידות ש"שמע ישראל" הוא שירת הנשמות שלמעלה משירת המלאכים
(ששירתם קדוש קדוש), אך מדובר כאן בשיר פשוט של עצמות הנשמה, שלא ניתן לביטוי בקול
גשמי.
בקטע הבא נגלה, שאכן קיימת תנועה
"מוזיקלית", אמנם בלתי ניתנת לשיכתוב בכתב תווים הרגיל, אך ניתנת לביצוע
בנגינה, שתנועה זו היא ביטוי של "למסור נפשו באחד", של יציאת הנשמה מחבלי
החומר והתכללותה המוחלט באלוקות.
תנועת
ה'אחד' המסורתית
הרב יוסף גולדשטיין ז"ל מספר
(בראיון לג'עם) בזכרונותיו משנות ת"ש המוקדמות:
"... אחרי
שהתקרבתי [למקום בו התפלל אדהריי"צ] באמת זכיתי לשמוע משהו מיוחד
במינו: בקריאת שמע, בזמן אמירת הפסוק הראשון – "שמע ישראל" - . . כאשר
הגיע לסיום הפסוק – "ה' אחד" – הוא משך את הצליל, כאשר קולו הולך וגובר
[ועולה], הולך ומתחזק. אני זוכר את הקול והצליל הזה, והוא נותר חרות בלבי עד
עצם היום הזה".
קיימת גם עדות מוקלטת
ע"י ר' מענדל מורוזוב, שקיבל מאביו החסיד ר' אלחנן דוב מורוזוב, איך
אדמו"ר הרש"ב נ"ע היה מנגן בפסוק ראשון דק"ש (ההקלטה נכללה
בסדרת 'היכל הנגינה' - בניגון 'לקראת שבת' של אדמו"ר הזקן), ולפי עדותו, בתיבת
"אחד" היה קולו של אדמו"ר הרש"ב עולה עליה אחר עליה. זאת
לעומת התנועה בתיבות "שמע ישראל" ובתיבות "הוי' אלקינו",
שבשתיהן - תנועה של ירידה. על דרך זה גם בקולו של הרבי נשיא דורנו בפסוק "שמע
ישראל", התנועה ב"אחד" היא בעלייה.
אכן התיאור
הנ"ל אודות אדמו"ר הריי"צ על כך שהקול עולה ו"מסתלק"
למעלה, הוא תיאור מיוחד, ויחד עם זאת, ניתן לשמוע 'תנועה' כזו אצל כמה וכמה יהודים
היום, שמהדרים לקיים ציווי חז"ל "כל המאריך באחד", ובאופן ספונטני
מסיימים את תיבת 'אחד' בקול עולה בדוגמת התיאור הנזכר כאן, ושמא זוהי תנועה מסורתית
ומקובלת מדורי דורות באופן הנגינה של קריאת שמע (שעצם מושג ה'ניגון' בקריאת שמע
נזכרת בהלכה בשולחן ערוך).
הגלישה של "פרחה נשמתן"
ובכן, תנועה זו של
קול עולה למעלה מעלה, לא ניתנת לביטוי ושכתוב בתווים המקובלים במוזיקה. אמנם
במוזיקה יש סימון של גלישת הצליל (גליסאנדו), אך מדובר בגלישה מוגדרת מצליל מסוים
לצליל מסוים, או לפחות בגלישה מוגבלת.
גם ביצוע של תנועה
כזו בלתי אפשרי בכלי נגינה שמוציאים צלילים מוגדרים (כמו פסנתר, חליל), אלא רק
בכלי נגינה מסוימים כגון טרומבון או כינור. זהו בצליל של מכשיר האולטרסאונד, שכשמו
- הוא עלייה אל מעבר לסאונד, אל מערב לקול שנשמע לאוזן הגשמית.
הנה הציור המוזיקלי
של תנועה זו (בתרשים זה, הציר האופקי הוא ציר זמן והציר האנכי הוא ציר גובה הצליל):
תנועת נגינה זו שמתחילה
בנוקדת מוצא תחתונה ועולה אל גובה כזה שכבר אי אפשר לשמוע או להשמיע, מבטאת עליה מלמטה
למעלה עד כדי "התנתקות" מן העולם, "פרחה נשמתן", כלות הנפש
ויציאתה מן הגוף - בבחינת "למסור נפשו באחד". בדימוי של "נר הוי'
נשמת אדם", השלהבת עוזבת את הפתילה וחוזרת לאין ואפס, "לאשתאבא בגופא
דמלכא" - להשתאב להתכלל לגמרי בתוך אלוקות.
דימוי מסויים לכך
ניתן להביא מסיום של ניגון 'שאמיל' - הרבי עולה בקולו הק' באוקטבה למעלה, והרי
דיבר על כך שזהו עניין "לאשתאבא בגופא דמלכא", אלא שבניגון שאמיל זה
מתוך געגועים, ולכן הקול נעשה שקט יותר, ואילו בקריאת שמע (בתיאור הנזכר) הקול
הולך וגובר בעוצמתו.
מקורות: 'הסיפור שלי' (JEM) גיליון 20, ראה גרסת האנגלית שהיא המקורית. ספר הערכים חב"ד כרך ח' ערך אחד - למסור נפשו באחד. שו"ע
אדמו"ר הזקן או"ח סימן ס"ה ס"ב. תניא פרק י"ט. המשך
תער"ב ח"ג ע' א'תלד ואילך. היכל הנגינה - ניגון שאמיל.
הצטרף לשיחה