מוזיקה של אור ומוזיקה של חושך
ב"ה
בין ראשונים לאחרונים בשאלות הלכתיות
בשיחת פורים תשי"ט (ובקיצור
- באגרות קודש כרך כ' אגרת ז'תשנה), הרבי סיפר בשם הרבי הקודם אודות החילוק בין
תשובות של ה"ראשונים" לבין תשובות של ה"אחרונים", "שדברי
הראשונים הם בשורות ספורות, ומיד לאחרי השאלה באה התשובה שהפסק דין הוא כך וכך,
וחותם שמו: "אני משה", וכיו"ב; ואילו דברי האחרונים הם באריכות
גדולה ביותר בסברות לכאן ולכאן, עד שבאים לבירור הפסק דין:
משל למה הדבר דומה – לאדם שנמצא
בחדר מואר ועיניו פקוחות, שכאשר רוצה לצאת מהחדר, נגש מיד אל הדלת ופותחה ויוצא. אבל
כאשר החדר חשוך, ועיניו סגורות – אזי מתחיל למשש את הקיר, וכאשר מוצא חור, אזי
מתחיל לחקור את משמעות הדבר: אם יש כאן דלת – חייבת להיות גם ידית, ואם אין ידית,
הרי זה סימן שזהו חלון ולא דלת. וכיון שמלבד חוש המישוש אין לו אפשרות אחרת לברר
את הדבר, הנה לאחרי שמתייגע במשך זמן למשש את כל הצדדים, למעלה או למטה, מדרום או
מצפון כו', ואינו מוצא ידית – אזי מגיע למסקנה שאין זו דלת, היינו, שאין זה
"פתח" שעל ידו יוכל לפסוק את הדין.
ואח"כ ממשיך למשש את הקיר
עד שמוצא עוד חור, ומוצא גם ידית, שמזה מוכח שזוהי דלת – אזי מנסה לברר את האורך
והרוחב כו', אם אפשר להכניס שם את הראש והגוף והידים והרגלים: הוא מתחיל לדחוף את
הראש – ומצליח, דוחף את הידים – ומצליח, אבל כאשר מנסה לדחוף את הגוף כולו – אינו
מצליח. ומזה מגיע למסקנה שאע"פ שישנה ידית, אבל כיון שכל הגוף אינו יכול
להכנס שם, עכצ"ל שפתח זה נעשה עבור חיות ובהמות ועופות, אבל לא עבור בני-אדם.
וכך ממשיך למשש ולחפש . . עד שמוצא דבר שיש לו ידית, וכל הגוף יכול לעבור דרכו,
כך, שאין שום קושיא להוכיח שאין זו דלת...
ולאחרי כל זה – עדיין אינו בטוח
שזוהי דלת שדרכה אפשר לצאת החוצה, שהרי ישנם בנינים שבהם עושים לפעמים גם דלתות
ליופי, והיינו, שכדי שציור הבנין יהיה שוה מכל הצדדים, שהצד הצפוני יהיה כמו הצד
הדרומי, בונים בקיר כמין דלת, אבל אין זו דלת שדרכה אפשר לצאת החוצה ...
כל זה הסביר כ"ק מו"ח
אדמו"ר בקיצור יותר, וסיים, שזהו החילוק בין תורתם של ראשונים לתורתם של
אחרונים: אצל הראשונים היה מעמד ומצב של "חדר מואר" ו"עינים פקוחות"
ובמילא, כאשר הגיעה אליהם שאלה, הביטו וראו ונגשו מיד אל ה"דלת" שדרכה
מוצאים את הפסק דין, ולכן באו הדברים בקיצור, בשורות ספורות.
אבל אצל האחרונים – כיון שנתמעטו
הלבבות, ובלשון הגמרא: "אם ראשונים בני אנשים אנו כו'", כך, שלבם אינו
פתוח כפתחו של אולם, וגם חוש הראיה שלהם אינו כדבעי, והחדר אפל – אזי כדי לברר את
הפס"ד יש צורך באריכות גדולה (וע"ד מ"ש הרמב"ם בהקדמתו
לפירוש המשניות אודות החילוק שבין המשנה והברייתא והגמרא), וגם לאחרי כל האריכות –
הנה לפעמים מתברר הדין, ולפעמים לא!"
- עד כאן המשל והנמשל של רבותינו
נשיאינו אודות החילוק בין 'ראשונים' ו'אחרונים' בתשובות הלכתיות.
ירידת הדורות במוזיקה: ראשונים ואחרונים
כמובן, בין חכמי הלכה תורניים וחיבוריהם
לבין חכמי ומחברי מוזיקה ויצירותיהם נדרשים אנו לומר את הביטוי
"להבדיל", להבדיל בין קודש לחול. אולם היות והשורש לכל הקורות בעולם הוא
מן התורה, לכן באתי ללמוד יסוד גדול בנוגע ל"ירידת הדורות" שחלה במוזיקה
לאורך ההיסטוריה, לבין "ירידת הדורות" שחלה בתוך המחברים של ספרי השו"ת.
אמנם המוזיקה איננה באה כמענה על
שאלות, אבל בהחלט, כל יצירה מוזיקלית מעבירה מסר מסוים. בפן מסוים, היות והמוזיקה
מורכבת מיסודות של "רצוא ושוב", תנועות עולות ותנועות יורדות, הן משקפות
"שאלה ותשובה". ההליך המוזיקלי הוא מתפתח, בונה בניינים וסותר, שואל
ומשיב, עד שהוא מגיע ליעד הסופי שלו, שבו טמון הפתרון הסופי, ובו המסר של היצירה
מתלבן כל צרכו.
בדומה ל"תופעה" הנזכרת
בנוגע לראשונים ואחרונים בתשובות ההלכתיות, נמצאת תופעה דומה לזו, להבדיל, ביצירות
המוזיקליות של כ-500 שנה האחרונות בתחנות השונות של המוזיקה הקלאסית. היצירות
המוקדמות יותר, נראות "פשוטות" יותר ויחסית קצרות יותר, ואילו היצירות
המאוחרות יותר, מדור לדור נעשו מורכבות יותר ויותר. המורכבות המוזיקלית הפכה לאט
לאט להתסבכות. מוזיקה מאוחרת יותר, היא "מסובכת" יותר, עד כדי כך שכאשר
מלחין פלוני היה עושה צעד נועז וכותב יצירה "מסובכת" יותר, יצירתו הייתה
מתקבלת בקושי רב ולא הייתה מתעכלת ע"י הקהל, הוא היה סופג ביקורת ולעג
בתקופתו. סיפור זה חזר ונשנה פעמים רבות כידוע, עם גדולי המלחינים, שרק בדורות
הבאים אחריהם "הצליחו" להעריך את גאונתם המוזיקלית.
בספר "יודע נגן"
(ד"ר דניאל שליט), מבואר כיצד המוזיקה מדור לדור, מן התקופה הקלאסית המוקדמת
אל התקופה הקלאסית המאוחרת, איבדה לאט לאט את מרכז האחיזה שלה ('המרכז הטונאלי').
זאת אומרת שבמוזיקה המוקדמת, היה מסר ממוקד, מסר מסודר, ההליך המוזיקלי יצא מנקודה
ברורה והוביל לנקודה ברורה, היצירה המוזיקלית נמצאת באור, המאזין רואה היכן הוא
נמצא, והוא רואה היכן הדלת. ואילו במוזיקה המאוחרת, קיים עירפול וטשטוש הגבולות של
חוקי המוזיקה, לא ברור מאיפה ולאיפה המוזיקה מובילה אותו. המסר מותיר את השומע
בתהייה, בשממה. [בדומה לתחושת האדם לאחרי הרצאה ארוכה ומפרכת, שהוא לא הצליח להבין
מה בעצם המרצה רצה לומר].
ניגוני החסידים: מוזיקה של 'ראשונים'
הניגון החסידי במובן הזה, הוא
מוזיקה שנשארה לנו היום "מלפני הצמצום". הניגונים החסידיים מבוססים על
מסר לאדם, על העברת ערך רוחני, בצורה הישירה ביותר. היותם של הניגונים
"פשוטים" (חד-קוליים ואינם ארוכים מדי), היא תכונה מכוונת, שנובעת לא
מחוסר שיכלול מוזיקלי של החסידים (כמו שהיה נדמה אולי), כי אם מייתרון האור
והבהירות של המסר המוזיקלי שזורם בניגונים אלו[1].
ניגונים, שלא הושפעו מירידת הדורות. ניגונים, שבהם האור מאיר בשקיפות מרבית.
נ.ב. ואולי לכך התכוון אדמו"ר הריי"צ בביטוי, "ניגוני ליובאויטש צריכים להיות המשנה של נגינה, לא
גמרא" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 221).
[1] ולכן, לקחת ניגון חסידי ולעבד
אותו ליצירה מסובכת לתזמורת וכדומה (שממילא מקשה על ההאזנה והקליטה של הניגון),
איננה נחשבת ל"הישג" כפי שנדמה, כי אם לפגם וגרעון לעומת המקור. וראה
נגינה לאור החסידות פרק עיבוד ניגונים.
הצטרף לשיחה